למיטיבי לכת. צלילת עומק על זהות מקצועית
ויסלבה שימבורסקה. בנאומה לקבלת פרס נובל לספרות (1996).
המשורר והעולם.
נראה שהמשפט הראשון בנאום הוא תמיד הקשה ביותר. ובכן הוא כבר מאחורי..אבל אני מרגישה שגם המשפטים הבאים יהיו קשים …על כן הרצאתי לא תתארך. חוסר שלמות נסבל יותר כשהוא מוגש במינונים קטנים.
כשמשורר נאלץ להגדיר את משלח ידו הוא משיב באופן כללי "סופר" או מציין עבודה נוספת כלשהי. אנשים יגיבו בפקפוק ובאי שקט מסוים למשלח יד "משורר". אני משערת שגם "פילוסוף" מעורר תמיהה דומה. עם זאת מצבו טוב יותר, שכן על פי רוב הוא יכול לעטר את מקצועו בתואר מדעי כלשהו. פרופסור לפילוסופיה- זה נשמע רציני יותר. אבל אין פרופסורים לשירה.
השכם והערב עושים סרטים ביוגרפיים על אנשי מדע ואומנים דגולים. הנועזים בבמאים מבקשים לתאר באופן אמין את תהליך היצירה שהניב תגליות מדעיות חשובות או ברא יצירות אומנות נודעת שם. את עבודתם של כמה מן המדענים אפשר להציג משלב עבדות במכשירים שונים, מנגנונים נעים. דרמתיים מכל הם רגעי האי וודאות, האומנם הניסוי יצליח ויביא לתוצאות הרצויות?. מרהיבים הם הסרטים על ציירים אפשר לשחזר את כל שלבי היווצרות הציור למן הקו הראשון ועד נגיעת המכחול האחרונה.
הכי גרוע עם משוררים. עבודתם באופן חסר תקנה אינה פוטוגנית. אדם יושב ליד שולחן או שוכב על ספה, בוהה בקיר או בתקרה , מפעם לפעם כותב שבע שורות, שמתוכן כעבור רבע שעה ימחק אחת, ושוב חולפת לה שעה.
על השאלה מהי השראה, אם אמנם היא קיימת משיבים משוררים תשובות מתחמקות , לא משום שמעולם לא חשו בברכתו של דחף זה.. אלא כי לא קל להבהיר לזולת דבר שאתה אינך מבין…השראה אינה זכות בלעדית של אמנים . תמיד תיהיה קבוצה של אנשים שהשראה פוקדת אותם, אנשים שבחרו בעיסוקם באופן מודע ומבצעים אותו באהבה וברוב דמיון. יש רופאים כאלה ויש מחנכים כאלה ועוד אנשי מקצוע. עבודתם היא הרפתקה מתמדת אם הם מסוגלים לגלות בה ,בכל פעם מחדש, אתגרים. למרות הקשיים והכשלונות סקרנותם אינה פוחתת. מכל שאלה פתורה מתעופף לקראתם נחיל של שאלות חדשות.
השראה, תיהיה אשר תיהיה נולדת מתוך "אינני יודע" מתמיד.
אין הרבה אנשים כאלה. רוב תושבי כדור הארץ עובדים לפרנסתם. הם עובדים כי הם חייבים. הם אינם בוחרים בעבודתם מרצונם- נסיבות החיים קובעות את בחירתם. עבודה שאין אוהבים אותה, עבודה משעממת שמעריכים אותה רק מפני שאין היא נגישה לכל אדם.
ובכן, מותר לי לומר שאכן אני נוטלת מן המשוררים את המונופול על ההשראה, אך גם מונה אותם עם קבוצה המצומצמת של בחירי גורל.
המשורר, אם הוא משורר אמת, צריך תמיד לשנן לעצמו "אינני יודע". למעשה הוא מנסה להשיב על כך בכל יצירה.
על כן אני מעריכה כל כך שתי מילים קטנות : " אינני יודעת". קטנות עם כנפיים חזקות. הן מרחיבות את חיינו לכלל המחוזות .
אילולה אמר אייזיק ניוטון לעצמו "אינני יודע", היו תפוחים שבגינתו נושרים והוא במקרה הטוב היה מתכופף להרימם ואוכלם לתיאבון והוא לא היה הופך לאחד המדענים הגדולים והמשפיעים של כל הזמנים.
לולא היתה מריה סקלודוסקה קירי אומרת לעצמה "אינני יודעת" הייתה ודאי מורה לכימיאה בפנימיה לבנות טובים וחייה היו חולפים, אולם היא אמרה "אינני יודעת" ומילים אלו הובילו אותה לא אחת אלא פעמיים לשטוקהולם שבה מעניקים פרסי נובל לאנשים שרוחם המחפשת בהתמדה איננה יודעת מנוח.
נ.ב: סליחה ויסלבה יקרה נאלצתי קצת לקצר. אז ביראת כבוד גדולה אליך אולי פגעתי ופגמתי קצת בעומק שלך.
