ועבדתי
ועבדתי את ילדיי בזיעת אפים ובזיעת הלב
ובעיניים מתבוננות, משתאות עליהם. ועל העולם.
ועבדתי בזיעת ריאות המתעקשות לדעת לעצור ולנשום עמוק יותר, נקי יותר.
ועבדתי בידיי, והזמן הותיר בהן דלקת לזכור במפרקיי ידי את שלבי ההתפתחות ועקומת הגדילה של כל אחד מילדיי.
ועבדתי ( בנפשי ובגופי) את האימהות ואת המסע להיות אמא טובה יותר.
ועבדתי את ביתי בסמרטוטים ,במטאטא ובאקונומיקה, בכלים, בבישולים ובכביסות.
ועבדתי את הזוגיות ואת בן זוגי , להיות, לשהות .לעבודת צוות.
ועבדתי את גופי ואת נפשי.
ועבדתי את פילאטיס לחזק עבודת שרירים
ועבדתי את נפשי בטיפולים ובתהליכי התפתחות מגוונים.
ועבדתי את מחשבותיי המוליכות אותי ברגשותיי, בעשייתי ובהווייתי.
ועבדתי את אלוהיי ואת רוחי.
ועבדתי את הזמן- השנים, הימים ,היממה.
ועבדתי את אמי ואבי ואת שרשרת ההיסטוריה המשפחתית על כל מורשותיה, פצעיה, ציפיותיה ונפלאותיה.
ועבדתי את חבריי וקרוביי באהבה, ברצון לתת וברצון להטיב ולחלוק ולהבין מהי חברות.
ועבדתי את דתי, את מגדרי, את עמי, את דעותי .
ועבדתי את הדור ההוא והדור הזה בזמן הזה.
ועבדתי את חשבון הבנק והפרנסה.
ועבדתי את ההתמכרות שלי למקלדת, לניידים, לרשתות החברתיות
ועבדתי את הפחד מלהחמיץ.
ועבדתי את תשוקתי לעבודה שלי ולעשייה היומיומית שלי
ועבדתי את התשוקות , הפנטיות, הפחדים ואת הביקורת והציפיות
ועבדתי את הצורך להרגיש אהובה ומוערכת.
ועבדתי עצות מפעם לפעם.
ואבדתי
ועבדתי בדמעה ועבדתי ברינה.
יותר מכל אני מופתעת איך בכלל אפשר לקרוא לכל הוויה הזו- במילה "עבדתי".
ואיך ביומיום אנחנו משתמשים כל כך הרבה בשורש המורכב הזה- ע.ב.ד ( עבודה, עבדתי, עובד, מעביד).
כמה מעט מדי חשיבות אנחנו נותנים לעומק של שורשי המילים שבשפתנו.
