בלוג קריירה

הרצאה מקצועית בנושא: שברי ובניית זהות -כאבים ואתגרים לצד הזדמנויות ומתנות(התקיים ב- ט"ו בשבט, 13/2/25) "אני נשבר אמר האור והפך לקשת" *נריה יעקב*   מרגיש שהזהות שלנו, זו שאיכשהו התגבשה בתוכנו עד ה 7.10 נסדקה, התנפצה! כחברה, וגם כפרטים, התחושה שחלקים "מקרקע" הזהות הברורה זזו… ומתוך התזוזה עולות שאלות שונות, כמו סדקים ופתחים – משפטים כמו:"אני לא מכיר/ה את עצמי מאז ה-7.10"" אני כבר לא מי שהייתי" כולנו עסוקים במלאכת הבנייה המחודשת של זהותנו. מנסים לחבר מחדש

בתקופה הזו מפלס הפחד עולה אצל כל אחד מאיתנו לגבהים… פחדים חדשים נוספו לאלו הקיימים, נוכחים, מעמיקים.    מעבר למלחמה במדינה, מתקיימת מלחמה נוספת בתוכנו,  מי ינהל את את מי? השגרה , התפקוד , התקווה והאופטימיות או הפחד, החרדה והפסימיות כאילו באמת יש כאן "אנחנו" מול "הפחד". "שגרה רגילה" מול "שגרת חירום"?   בתהליכי הייעוץ, אנחנו פוגשים לאחרונה אנשים רבים ששואלים שאלות שלא שאלו את עצמם קודם לכן, שאלות קריירה, פרנסה ומימוש שזורות בשאלות על

בתהליכי יעוץ וטיפול קריירה במרכז שלנו,  נחקור את האדמה והשמיים של כל אחד…   אנו מחזיקים ומחזקים עם האדם את "האדמה" – הביטחון, היציבות, הפרנסה , הזהירות, ההגיוני והאפשרי בקבלת החלטות בקריירה.   אך לא רק  חיפוש וחקר האדמה משמעותית לאדם אלא גם נחפש את ה"שמיים" של האדם – המעוף, החלומות, הכמיהות, התשוקה ומענה מדויק יותר לרצונות, לצרכים  ולהתפתחות.   בחיפוש אחר שביל הקריירה שניהם חשובים ומהותיים – האדמה והשמיים!  לאחרונה, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר,

אתמול בצהריים חווינו את אחד הרגעים הכי מרגשים והאופטימיים בתקופה האחרונה… היינו עם כל בני המשפחה וחצי מדינה בים!   החוף היה מלא, השמש קפחה והמים היו קרירים ונעימים אם כי קצת מעקצצים (מדוזות …)   בשעת צהריים חמה במיוחד, המציל שבחוף עדכן בכריזה שכוחותינו שיחררו בגבורה רבה ותחת אש את ארבעת החטופים – נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ג'אן ואנדריי קוזלוב– הלם! כל החוף נעמד על הרגליים ומחא כפיים – התרגשות שיא ברגע מזוקק של

ד"ר. להיות מומחה בעידן החדש. כשאני חושבת על מומחה האסוציאציה הראשונה שעולה לי היא – רופא. ואיתה קופצות צמד האותיות: ד"ר. דוקטור. כן , לגמרי. ד"ר הוא מומחה כבת בכורה לשני הורים עם לימודי דוקטורט . וצמד האותיות ד"ר לפני שמם. זה חזק יותר . התהפכתי עם השאלה הזו לא מעט. כן. לא דוקטורט? אבל משהו בחיבור הזה בין מומחיות ללימודי דוקטורט נראה לי כל כך חלקי בעידן החדש. ואז המשכתי ללכת עם האסוציאציות והם

שנת 1905 אב מודאג פונה לבקשת עזרה עבור בנו: לכבוד: פרופסור ויליהלם אוסטוולד. אוניברסיטת לייפציג, גרמניה. הר פרופסור נכבד, אנא סלח לאב שמצא עוז בנפשו לפנות עליך לטובת בנו. אפתח ואומר שבני אלברט הוא בן 22 והוא אומלל משום שאין לו משרה. ושמדי יום מתחזקת אצלו התחושה כי אבדה לו דרכו המקצועית והוא מנותק. נוסף על כך, מדכאת אותו המחשבה כי הוא נופל מעמסה עלינו, בהיותנו אנשים דלי אמצעים.. הרשתי לעצמי לפנות אליך ולשטוח בפניך

בסקרנות הצצתי בספר המחזור שלה . "אז מה את רוצה להיות כשתיהיה גדולה?" בלטה לי השאלה. המרכזית שלי. גן טרום חובה, בת 4 וחצי. התבוננתי על התשובות והיו שם כל מיני מקצועות, זהויות וקריירות : לא מעט מקצועות שכנראה נשמעו ונחשפו מהבית ומהסביבה, גם לא מעט מתוך עולם הטלוויזיה ( גם מסמי הכבאי וזה..). היו שם גם יחסים עם קריירות "כשאהיה גדול אני רוצה לעשות הרבה כסף כמו אבא שלי" , או "אני לא רוצה

למיטיבי לכת. צלילת עומק על זהות מקצועית ויסלבה שימבורסקה. בנאומה לקבלת פרס נובל לספרות (1996). המשורר והעולם. נראה שהמשפט הראשון בנאום הוא תמיד הקשה ביותר. ובכן הוא כבר מאחורי..אבל אני מרגישה שגם המשפטים הבאים יהיו קשים …על כן הרצאתי לא תתארך. חוסר שלמות נסבל יותר כשהוא מוגש במינונים קטנים. כשמשורר נאלץ להגדיר את משלח ידו הוא משיב באופן כללי "סופר" או מציין עבודה נוספת כלשהי. אנשים יגיבו בפקפוק ובאי שקט מסוים למשלח יד "משורר". אני

ָָָ**דיאלוג עולם חדש – עולם ישן – שאלת המומחיות** שחיולוגיה "פרופסור צעיר יצא לשייט בים הגדול. הוא היה אדם מלומד, ששורה של תארים מעטרת את שמו, אך ניסיון חיים של ממש לא צבר. עם צוות הספינה שבה הפליג נמנה ספן זקן וחסר השכלה. בכל ערב ביקר הספן הזקן בתאו של הפרופסור , והקשיב ביראת כבוד לדבריו על נושאים רבים ומגוונים. השכלתו הרחבה של הפרופסור הרשימה מאד את הספן הזקן. ערב אחד, כשהספן עמד לעזוב את

קשר אמהות , בנות וקריירה. לקראת יום האישה. ובכלל. נולדתי לאמא גדולה. לא במימדים הפיזים. אבל לגמרי במהות. כשגיבשתי את הזהות שלי נעתי בין להבין שאני דומה לאמי לבין הרצון להתרחק ולייצר לי נפרדות. כילדה שגדלה עם הורים מאוד קרייריסטים , שנים הייתה לי התנגדות גדולה לקריירה של הוריי. הקריירה שלהם לקחה מהילדה שאני הרבה זמן ותשומת לב. כעסתי על הקריירה של הוריי, על המחירים שהיא גבתה ממני. הקריירה שלהם הייתה סוג של מתחרה/אויב עבורי

ועבדתי ועבדתי את ילדיי בזיעת אפים ובזיעת הלב ובעיניים מתבוננות, משתאות עליהם. ועל העולם. ועבדתי בזיעת ריאות המתעקשות לדעת לעצור ולנשום עמוק יותר, נקי יותר. ועבדתי בידיי, והזמן הותיר בהן דלקת לזכור במפרקיי ידי את שלבי ההתפתחות ועקומת הגדילה של כל אחד מילדיי. ועבדתי ( בנפשי ובגופי) את האימהות ואת המסע להיות אמא טובה יותר. ועבדתי את ביתי בסמרטוטים ,במטאטא ובאקונומיקה, בכלים, בבישולים ובכביסות. ועבדתי את הזוגיות ואת בן זוגי , להיות, לשהות .לעבודת צוות.

כולנו מחפשי חלומות . וזה מורכב . מאוד. מצד אחד מכוונים אותנו לחלום . ומצד שני גם ממש לא. זיכרון 1: אני בת 5 גן חובה. עוגת יום הולדת. זר פרחים על הראש. הנרות דולקים. אני מתרגשת מהנרות ומהחגיגה, מלהיות במרכז. הכי כיף לכבות את הנרות. תבקשי משאלה אומרת הגננת . ואז מוסיפה "אבל משאלה בלב ואל תגלי, כי אם תגידי בקול רם היא לא תתגשם". למה? לא הבנתי .. זיכרון2 : ראיתי כוכב נופל.

עולם חדש ?עולם ישן?- למה לא וינטאג'?! בעולם הקריירה ובעולם בכלל יש דיאלוג ( ולצערי לפעמים סוג של מאבק) בין "העולם החדש" ל"עולם הישן" אני מציעה אפשרות נוספת – משלבת- וינטאג'. רגע. מהו וינטאג'? אומנם הביטוי וינטאג' מוכר מתחום האופנה אבל במקורה המילה מגיעה בכלל מתחום הייננות, והיא מתייחסת לשנת הבציר של היין, הביטוי "וינטא'ג" מחזיק בתוכו את תהליך המעבר מענבים ליין, וינטאג' מכוון להתיישנות המוסיפה איכות. חדש שאוחז בתוכו ישן ולהפך. הלידה שלנו היא

 (השמות ופרטים מזהים שונו על מנת לשמור על אנונימיות של האדם)   "במפגשים אתך התבררו לי לאן אני רוצה  להגיע, ובעיקר כשלב ראשון  הבנתי  שעלי לעזוב  את מקום העבודה שהיה לי  מקום קשה, מגביל, חונק ובעיקר עם מנהל מסרס. מצאתי אלטרנטיבה דרך איזשהו מנהל לשעבר, שלא חיפש אותי ממש, אבל רצה מישהו למשרה שהייתי די גדול עליה ורק בגלל הסיטואציה וההבנה שאני זקוק לסוג של שינוי מהמסגרת שכל כך הגבילה אותי והלחיצה אותי, הסכמתי להצטרף.

בחירת מקצוע- הפער בין המצוי לרצוי לחלקנו יש איזה מקצוע ששוכב בארון .כזה שאילו רק המצב הכלכלי היה אחר, אילו לא היתה משכנתא, משפחה לפרנס או אם היינו צעירים יותר בטח כבר היינו מוציאים אותו מהארון ובינתיים הוא נשאר שם ולא עוזב. עד שמגיע שלב מסוים בחיים שאנחנו כבר לא יכולים להתעלם מקיומו, זהו שלב שבדרך כלל מתבטא בתחושת מיצוי שעשויה להשתלט עלינו, עד כדי כך שאנחנו מוצאים את עצמנו קמים בבוקר עם תחושה של

רונית ( שם בדוי) בת  45 עבדה בתפקיד בכיר בחברת פרסום, אם לארבעה ילדים, הצעיר מביניהם,  ילד עם צרכים מיוחדים, היא הגיעה אלינו לייעוץ על מנת להבין איך לבחור תפקיד בחברתה שיעזור לה לשלב בין הבית והעבודה במהלך התהליך עלה הצורך העיקרי שלה והרצון להיות יותר בבית בעיקר שהרגישה שהילד עם הצרכים המיוחדים זקוק לה ומצד שני היא הייתה זקוקה לפרנסה הולמת בטח במצב של ארבעה ילדים שלאחד מהם נוספו הוצאות על חינוך וטיפול מיוחד

  נטע (שם בדוי) הגיעה לתהליך ייעוץ הקריירה במהלך השנה השנייה במסלול הארוך ללימודי רפואה. היא הגיעה מבית בו שני ההורים הינם רופאים בכירים בעלי קריירה מצליחה ומוערכת, ולא רק הוריה, מדובר בשושלת בה גם הסבא והסבתא היו רופאים. כבת בכורה, נטע הלכה בדרכם של הוריה למסלול לימודי הרפואה (לרוב בנות בכורות נוטות ללכת אחרי ההורים ונוטות לקחת בבחירות תעסוקתיות את תפקיד "המרצה", את הרצונות/החלומות של ההורים) עד שעלו בליבה השאלות והספקות,האם זו אכן הדרך

"זה מוזר אבל אני לא ממש יודע מה אני אוהב" כך אנחנו שומעים לא פעם את האנשים שבאים לכאן לייעוץ משתפים, זו תחושה לא פשוטה שאדם שמתבונן על עצמו פנימה לא יודע או מכיר בכישרונות שלו,בחוזקות שלו ובתחומי העניין, כך גם היה עם רוית( שם בבדוי) היא הגיעה לכאןבגיל 33, היא נראתה אחת שיש לה הכל, המראה הנכון, עבודה אטרקטיבית (עבדה במשרד פרסום כתקציבית)אמא לשני ילדים, זוגיות טובה, הגיעה ממשפחה אמידה, אבל משהו הרגיש לה

על הפנאי ועל האושר אחד האנשים שהקדישו את את מחקרם האקדמי לתרבות הפנאי הוא הסוציולוג פרופ' רוברט סטיבנס, שפיתח תיאוריה שעליה התבססו כבר יותר מאלף מחקרים- "תיאוריית הפנאי הרציני".  הוא טבע מושג שנקרא "פנאי רציני" ועשה הבחנה בינו לבין פנאי מזדמן. פנאי רציני מתבטא בכך שכמו שאנחנו משקיעים בעבודה כך כשיש "פנאי רציני" אנו משקיעים בו זמן, מאמץ וכסף. הוא מצא שאנשים עם תחביב בעל משקל גדול בחייהם הם אנשים מאושרים יותר. לעומתו הפנאי המזדמן

כיצד לבחור מקצוע שמתאים לנו?   בחירת מקצוע היא אומנות אך אומנות לא פחות קטנה היא להכניס לתוך המקצוע את האמירה האישית שלנו. לא פעם אנחנו נתקלים בייעוציים שלנו באנשים שחווים תסכול בעבודה שלהם על אף שהם מרגישים שדווקא עשו את הבחירה המקצועית המתאימה. הם נמצאים במבוי כי הם לא רוצים לשנות את המקצוע אבל משהו אחר חייב להשתנות. אבל מה? קחו לדוגמא את סיפורו של פאץ' אדמס, רופא אמריקאי שעשה מהפכה בנושא יחסי מטפל-מטופל

אודות השביל התעסוקתי שלי כבר הייתי הרבה דברים והגשמתי את עצמי בהמון ערוצים. ניסיתי להצליח ולהתקדם, אבל בכל פעם נעצרתי או שהגעתי לתקרת זכוכית.  זה כמו לנסוע בדרך ללא מוצא ואז לבחור בנתיב אחר ולהגיע פעם נוספת למבויי סתום, שוב ושוב. זהו עליתי על הדרך, הרגשתי שזה מסלול ההמראה שלי ואני רק צריך לבחור את המטוס הנכון על מנת לנסוק לשמיים ואז, גיליתי שמסלול ההמראה קצר מידי. נולדתי במושב עובדים בן בכור אחות אחת. אבא